משרד עורכי דין 

מרדכי לא הותיר אחריו צוואה עבור אסתר ...

סיפור המעשה-   אסתר ומרדכי היו נשואים באושר (ובעושר- יחסי בלבד), במשך למעלה מחמישים שנים. בחמש השנים שקדמו לפטירתו, סבל מרדכי ממחלה קשה.  בני הזוג הוציאו את מיטב חסכונותיהם על תרופות יקרות בכדי להקל עליו.  כשמרדכי נפטר, הוא הותיר אחריו את אסתר אבלה וכואבת.  תחילה שהו שלושת ילדיהם עם אמם, אך כעבור זמן מועט חזר בנם הבכור יהודה, להתגורר בארה"ב עם אשתו ושלושת ילדיו, בתם אורנה חזרה לקיבוץ בצפון, ובנם הצעיר עידן המשיך לחפש את עצמו בארצות המזרח. אסתר חשה בודדה מתמיד. אך זה היה עדיין הרע במיעוטו...

לאחר פטירתו של מרדכי, התעניינו הילדים, אם הוא הותיר אחריו צוואה.  אסתר תמהה על השאלה. "מדוע צריך" ? !  הרי במשפחה שלנו "הכל בסדר".
במהלך החודשים הבאים, החלו שלושת הילדים, כל אחד בתורו, להשמיע רמזים לאסתר, שייתכן כי הדירה בה היא מתגוררת "גדולה" מדי עבורה.  "למה לך להתאמץ ולנקות ארבעה חדרים במגדל המגורים היוקרתי בגבעתיים?"- הם שאלו.  אסתר הסבירה להם שאין זה מאמץ, שכן ממילא זוהי ההתעמלות היחידה שאותה היא מבצעת בחפץ לב... היא הרי אוהבת את הדירה הצופה על הפארק, שבה היא בלתה את מיטב שעותיה עם מרדכי,   והיא שמחה לארח ברווחה את  מי מהם שמגיע עם ילדיו.   אך השלושה התקשו להשתכנע.

הרמזים פינו במהרה את מקומם ל"לחצים".  רחל, אשתו של הבן הבכור, הודיע לאסתר שממילא אין לה כל כוונה להתארח בביתה עם ילדיה, כשהם מגיעים לארץ, משום שהיא "כועסת".  בכל שיחה טלפונית, היא חזרה וסיפרה לאסתר כמה הם סובלים מהמיתון, וכמה עולים הלימודים של הילדים מדי שנה.  עידן אמר לאימו שהוא זקוק לכסף בשביל לפתוח עסק משלו בתאילנד, ולבסוף הצטרפה גם הבת אורנה, שאמרה לאמה ש"המחותנים" שלה לוחצים עליה לסייע לבתה שזה עתה נישאה...

אסתר לא נשברה. את מעט הכסף שהיה לה בבנק, היא שמרה לעת צרה, ואת הדירה היא לא התכוונה למכור. טוב היה לה שם, והיא לא רצתה שינויים נוספים, מעבר לאלה שהיא ממילא כבר נאלצה לעבור...
בביקורו הבא של יעקב בארץ, הכלה רחל לא פגשה כלל את אסתר.  במקומה הגיע כעבור כשבועיים, מכתב מעו"ד: "בשמו של מרשי, יעקב..." כך היה כתוב בו,  "הנני להודיעך כי יעקב הגיש בקשה לצו ירושת אביו מרדכי, לפיה הוא זכאי ל 1/6 מעזבון אביו".   מאוחר יותר גילתה אסתר, כי שני ילדיה האחרים ידעו על בקשתו של יעקב, והסכימו בשתיקה.  כל אחד מהם ציפה בשקיקה ל-"מנת חלקו", 1/6 מעזבונו של האב.

"מה עלי לעשות?", שאלה אותי אסתר, לאחר שהתעשתה מן ההלם שפקד אותה.
"זו אכן בעייה קשה", השבתי לה בצער.  "בהיעדר צוואה-  זכותם של שלושת ילדייך לרשת מחצית מעזבון אביהם המנוח...!  לכן, אם אין ביידיך מספיק כסף כדי לרכוש את חלקם של ילדייך בדירה, הם עלולים לאלץ אותך למכור את הדירה, ולהתחלק איתם בתמורה שתתקבל..."
"אני לא מאמינה, אני פשוט לא מאמינה", מלמלה אסתר. "איך זה יכול להיות, הרי מרדכי לא היה רוצה בכך".  "בהחלט יכול להיות", השתתפתי בכנות בצערה, "אבל הבעייה היא שמרדכי, זכרונו לברכה, לא הביע את רצונו זה בצוואה..."

מה צריך היה לעשות?

צוואה-  לפיה מרדכי מצווה את עזבונו (או לפחות את דירת המגורים שלו) לאסתר בלבד, ורק לאחר מלאת ימיה ושנותיה- לשלושת ילדיו.  כך היו נחסכים לאסתר עוגמת נפש וצער גדולים - אם ביחסיה עם הילדים, ואם בפרידה מן הדירה...

ומה קרה?

אסתר הבינה את מצבה המשפטי, לפיו בהעדר צוואה, זכותם של ילדיה לחלק מהעיזבון, הינה חד משמעית, וכך גם זכותם  "לפרק את השיתוף" עם אמם בדירת מגוריה, לאחר שיתקבל צו הירושה.
עוד בטרם נקבע הדיון הראשון בתביעה שהוגשה, הצענו לילדיה הליך של גישור, והם הסכימו לכך. הליך הגישור התנהל בשיחות ועידה טראנס-אטלנטיות. הבהרנו את הצרכים, הרצונות, ואת לוחות הזמנים. בסופו של דבר נחתם הסכם פשרה בין אסתר לבין ילדיה. יהודה והכלה בארה"ב קיבלו את מלוא חלקם בהעברה בנקאית מיידית לארה"ב. הבת ארנה הסתפקה בשלב הראשון בחלק ממה שהגיע לה, והיתרה נדחתה למועד מאוחר יותר, והבן הצעיר הסכים להסתפק - ברישום חלק מהדירה על שמו בטאבו, תוך התחייבות שלא לממשו. כעבור שנתיים ימים החליטה אסתר, מרצונה, למכור את הדירה, להעביר את יתרת "חובה" לילדיה, ולעבור ליחידת דיור בבית אבות.   בטרם עשתה כן - היא חתמה על צוואה מסודרת, לפיה היא ציוותה את עזבונה, בין היתר בהתאם להתייחסותם של חלק מבני משפחתה אליה, כשהיא היתה כל כך זקוקה להם...